כל אישה רביעית בעולם המערבי, מעל גיל 20, לוקה בדליפת שתן ואחת מכל שלוש נשים בגילאי 50 ומעלה סובלת מתופעה זו. התופעה רווחת גם בגיל צעיר, בעיקר לאחר לידה. למרבה הצער כמחצית מהנשים מתביישות לפנות לקבלת טיפול רפואי. אמנם התופעה אינה ייחודית לנשים בלבד, אולם הן הנפגעות העיקריות.

אם באופן תקין מסוגלת האישה להתאפק עם מתן השתן עד הגעתה לשירותים הרי בעת בעיה מתרחשת 'בריחת' שתן, בטיפות, או בכמות גדולה, טרם הגעה לשירותים.

מצב של דליפת שתן מהווה פגיעה באיכות החיים ואיום על בריאותה הכללית והנפשית של הלוקה במצב זה. נשים רבות מדווחות על תחושת 'הזדקנות מוקדמת' והתבודדות חברתית מפחד הדפת ריח שתן. אותן נשים חדלות לטפח את עצמן ואינן מתלהבות מקיום יחסי מין. לעיתים הן תעדפנה לנתק קשר זוגי כדי להימנע ממתן הסבר או מפנייה לטיפול. 

קיימים שני סוגים עיקריים של דליפת שתן. הסיבות לכול אחד מהסוגים שונות.

• דליפת שתן במאמץ. שכיחה יותר בגיל צעיר. היא נוצרת עקב בעיה בתמיכת השלפוחית והשופכה, הנובעת מחולשה של שרירי רצפת האגן שאין ביכולתם למנוע את 'בריחת' השתן.
• דליפת שתן בדחיפות. שכיחה יותר בגילאים מבוגרים. הסיבה לדליפת שתן בדחיפות לרוב לא ידועה, אם כי היא נובעת ככול הנראה משדרים לקויים בין השלפוחית והמוח.

יתכן גם שילוב של שני הסוגים ובמצב זה יתרכז הטיפול בסוג אשר פוגע יותר באיכות חיי המטופלת.
אצל גברים עלולה בריחת השתן לנבוע מבלוטת פרוסטטה מוגדלת.

הגישה המקובלת כיום ברפואה היא שאין צורך בבדיקות המאשרות את תלונת האישה טרם מתן טיפול. שיקום שרירי רצפת האגן יעיל ב- 65% מהמקרים. גם טיפול התנהגותי ותרופתי יכול לסייע. במקרה שמדובר בגבר בעל בלוטת פרוסטטה מוגדלת ייתכן שיידרש תחילה טיפול בבעיה זו.